חרף גל ההשמצות, גם של התקשורת ההיסטרית "הצדקנית" שלנו, אך בעיקר מימין וממרכז, הכולל הפעם את מפלגת "העבודה" ו"יש עתיד", אך לא משמאל הכולל רק את מר"ץ - הצטרפותו של עמיר פרץ לתנועה בראשות ציפי לבני, היא צדק פוליטי פואטי, אם יש דבר כזה. ציפי לבני על פי הצהרותיה החוזרות והנשנות עברה מהפך תפיסתי אידיאולוגי כפי שזה קורה לעתים קרובות אצל אנשים ומנהיגים אשר המציאות בשטח גוברת על חלומות באספמיה, וטובת המדינה דורשת במפגיע שינוי דרמטי בתפיסות.
אם מדובר בשינוי של השקפה פוליטית, משה דיין, מנהיג בעל תעוזה אמר ש" רק חמור אינו משנה דעותיו".זה נכון . דבר חשוב נוסף שאמר בהקשר זה הוא שלוחם נועז הוא אדם שיודע פחד, שכן מי שאינו יודע פחד מהו, אינו גיבור. הוא או ייצור אלוהי או אדם מטומטם. מי שזורע פחד, צריך לסלקו מן הזירה.. בזירה הפוליטית בימינו, וזה כולל את המאה –ה- 20 ,מדינאים החליפו מפלגות. מפלגה אינה דבר קדוש. היא אמצעי להשגת תכלית. כך תמיד היה וזה נכון שבעתיים בעולם ההפכפך שלנו אשר הולך ומצטמצם תקשורתית ותלותית. באזור שלנו שעובר רעידות פוליטיות, ציפי לבני, "נסיכת" חרות המקורית, היא כיום בהשקפותיה ליברלית. פחות או יותר מן הזן שנכחד כאשר התנועה הליברלית הצטרפה לחרות ויחד הקימו את גח"ל- גוש חרות ליברלים. עם הזמן הליברלים נבלעו בחרות ולא נודע כי באו אל קרבה. עכשיו עם הקמת הגוש עם "ישראל ביתנו" , גם חרות הקלאסית הז'בוטינסקאית- נעלמה, ועם הזמן תיבלע ב"ישראל ביתנו" ולא ייוודע כי באה אל קרבה.
אבל דומני כי למעשה, לא עמיר פרץ שינה את השקפת עולמו. מי שביטא זאת היה דווקא עמרם מצנע, שתשובתו לשאלה בעת הצטרפותו לתנועה, כיצד ייתכן שדווקא הוא מכולם עזב את העבודה, הייתה, שהעבודה עזבה אותו . זה נכון שבעתיים לגבי עמיר פרץ שמעולם לא היה מכריז על עצמו כעל איש מרכז. הוא מעולם לא היה מהסס לומר שהוא לא יצטרף לקואליציה בהנהגת "ליכוד ביתנו". השקפת עולמו של פרץ היא היא שנעזבה על ידי "העבודה", בראשות שלי יחימוביץ'. הוא מעולם לא היה מתעלם מן הקשר בין מצבנו המדיני הביטחוני למצבנו הכלכלי חברתי. לכן טבעי שהוא עזב, ובכך חסך גם מעצמו וגם משלי יחימוביץ' מרורים.. על כך הוא זכה בקיתונות של בוז וסחי מצד עמיתיו, כולל אלה שחושבים כמוהו אך לא עושים כמוהו..
הצטרפותו של עמיר פרץ ל"תנועה" היא לא רק תגבורת אישית של מנהיג פופולארי עקבי בדעותיו החברתיות והמדיניות, אלא השלמה חברתית למי שהייתה פעם המפלגה הפרוגרסיבית עם הקמת המדינה. מצד אחד היו בה ליברלים מובהקים מן האגף השמאלי של ההסתדרות הציונית הכללית, שבה נימנו פינחס רוזנבליט (רוזן), אברהם גרנות, שמעון כהנוביץ, גרשום שוקן ודומני שגם סטף וורטהיימר.
מאידך היו בה מנהיגי תנועת "העובד הציוני", היא תנועת העבודה של הציונות הכללית, שמקורה בתנועת "הנוער הציוני" . עם אנשיה נמנו משה קול ( קולודני), גדעון האוזנר, משה בייסקי, יהודה שערי, אידוב כהן, הלל זיידל, יוחנן כהן, פרץ אוניקובסקי, נסים אליעד ועוד. תנועת העובד הציוני הייתה חברה בהסתדרות הכללית והיו לה ישובים חקלאיים, ביניהם קיבוצים, מושבים ובמסגרתה פעלו מוסדות חינוכיים חקלאיים אשר קלטו את העולים הצעירים במסגרת "עליית הנוער"
הייתה זו תקופה שבה התנועות הפוליטיות היו בעלות אידיאולוגיה ברורה וגם אם היו גושים, כול מפלגה בגוש הייתה בעלת מאפיינים אידיאולוגיים ברורים. לכן, כאשר האגף הימני של הליברלים, לפנים הציונים כלליים, הצטרף לגוש חרות, האגף השמאלי הקים את המפלגה הליברלית העצמאית- ל"ע. עד למלחמת ששת הימים, סימני ההיכר היו בעיקר חברתיים כלכליים. אמנם רוב תומכי חרות היו אנשי עמל, שמבחינת ההשתייכות הפוליטית סוציאלית, מקומם היה בתנועות השמאל, אבל הקיפוח החברתי של הממסד השמאלי, שבמרכזו מפא"י , הביא אותם לזרועות הימין שבראשו עמד מנהיג כריזמטי, נואם בחסד,ודמגוג לא קטן - מנחם בגין, אשר את הצרכים החומריים הוא אמנם לא סיפק אבל כחלופה הוא סיפק להם בשפע גאווה לאומית. זאת הייתה,ונשארה הפרדיגמה בקרב אותו ציבור.
אשר לתנועה הפרוגרסיבית, לימים הליברלית העצמאית, היא הייתה חברת קואליציה במשך חצי יובל שנים ובשל טיב אנשיה והאידיאולוגיה שלה היא היוותה גורם מאזן, מעין מערכת של בלמים ואיזונים כנגד עמדות קיצוניות, תופעה שנעלמה לאחר מלחמת ששת הימים. יחד אתה נעלמה התנועה הליברלית האמיתית.
מלחמת ששת הימים והשיבושים האידיאולוגיים
לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים כאשר כול הגדה המערבית של הירדן חוברה לה יחדיו, וחזון ארץ ישראל השלמה- הלך והתגשם, כול המערכת הפוליטית עברה טלטלה. למעשה, הבקע הראשון חל ערב מלחמת ששת הימים כאשר ראש הממשלה לוי אשכול צרף אליו את גח"ל בלחץ ציבורי ב"תקופת ההמתנה" מורטת עצבים. אולם המהפך האידיאולוגי התחיל מייד לאחר המלחמה. ב "אחדות העבודה" , לאמור הקיבוץ המאוחד, שהייתה חלק מן הקואליציה ובעלת השפעה ב"מערך", החלו להופיע הניצנים של שלמות ארץ ישראל בקרב צמרת המפלגה ובראשה יצחק טבנקין. רפ"י שפרשה ממפא"י אף היא הייתה אקטיביסטית ושמעון פרס כשר הביטחון הוא אביה מולידה של התנחלות סבסטיה- אלון מורה. הליברלים נבלעו בתוך חרות, הליברלים העצמאיים נעלמו. תנועת המזרחי- הפועל המזרחי- המפד"ל- הקצינה בכוון ללאומנות. תנועת שינוי הייתה מטאור שנעלם. מפלגת הפועלים המאוחדת- מפ"ם נעלמה, מר"ץ, היורשת החלקית שלה נחלשה. מעל לכול המונח הקלאסי ",שמאל" איבד ממשמעותו שכן מפלגה כמו מר"ץ משמאל לא רק שלא חרתה על דגלה את הסוציאליזם הצרוף אלא אף מכירה ביוזמה הפרטית והחופשית, אם כי היא בעד חלוקה שונה של המשק והכלכלה. מאידך הליכוד איננו אויב הציבור העובד. הימין הוא סינונימי ללאומנות והשמאל לליברליות או לסוציאל דמוקרטיה.
קשה אם כן , למקד את שלי יחימוביץ' כאשר היא קוראת למפלגת העבודה "מרכז". לא שמענו דבר כזה ממפלגה תאומה באנגליה שנקראת Labor – לייבור, שתכריז על עצמה מפלגת מרכז. אדרבא, השמרנים קוראים לעצמם מפלגת מרכז, ובין אם השם משקף את מהותה, כלומר ש"העבודה" היא באמת מפלגת מרכז, ובין שהוא טקטי, אמצעי לצוד קולות מן הליכוד, משהו השתבש שם מאוד. שיבוש כזה עלול לפעול כבומרנג. שכן ,יקשה מאוד על הבוחרים, אשר מעבר להכרותם את הדמויות שמעטרות את המפלגה, הם רוצים לדעת מה המדיניות של המפלגה. לא רק החברתית. אלא המדינית, הביטחוני, והבינלאומית., המסר של יחימוביץ' הוא במקרה הטוב מבולבל. במקרה הרע הוא רע.
מפלגת עצמאות כבר נעלמה ותנועת "קדימה" בדרך להיעלמות. מפלגתו של יאיר לפיד, היא היורשת החוקית של מפלגת האב- שינוי. בשלב זה היא מהווה מעין ברירת מחדל, מעין פרוזדור אבל לא בסיס, שלעולם היא לא תהייה, מכיוון שיש אומנם דבק פרסונאלי אבל אין כאן דבק אידיאולוגי. מי שישמור על כוחו פחות או יותר הן המפלגות החרדיות והצרוף של המפלגות הדתיות לאומיות. זאת מכיוון שיש בהם מרכיב דתי חזק שהוא מכנה משותף. זאת גם כאשר בתוך כול התנועות הללו יש ריב ומדון , שסע ויצרים אישיים- גם אז אם ייאבדו קצת קולות - המשקל איכשהו יישמר.
"התנועה " מתאימה להגדרה של מפלגה ליברלית ממשית.
הציבור הערבי לצערי, לא ישתקף במשקל הממשי שיש לו במדינה. מדובר בציבור ישראל גדול.,אשר לפחות בחלקו, מזמן היה צריך להיות חלק מן המערכת הפוליטית המשפיעה. אבל יותר מאשר הח"כים למעט חד"ש, משקפים את האינטרסים האמיתיים של ערביי ישראל, הם משקפים אינטרסים ערביים לא מקומיים. אינטלקטואל ערבי בולט, ד"ר זיאד אבו חבלה, נתן לכך ביטוי בריאיון במגזין ד'מרקר -9.12.12 "ההנהגה שלנו מפוצלת מאוד ועוסקת במדינה הפלשתינית יותר מאשר במצבו של המגזר הערבי בישראל. במקום לטפל בבעיות הבוערות, חברי הכנסת שלנו עולים על משטים ויוצאים לערוך נאומי שהידים ברמאללה או מתלווים לאבו מאזן בדרכו לאו"ם. למה? הרשות הפלשתינאית לא צריכה את חבריי הכנסת הערביים ,אבל ערביי ישראל- כן." זה עדיין קול במדבר, אבל אפשר מאוד ועם הזמן הוא ילך ויגבר. הטרגי הוא שערביי ישראל שכה זקוקים לנציגות אוטנטית בכנסת, בבחירות הקודמות לא מימשו את מלוא העוצמה האלקטוראלית שלהם, ולפי הדיווחים הם מתכוונים לחזור על תופעה זאת גם הפעם. זה יהיה משגה בעל מימדים מסוכנים מאוד, לכלל הציבור הישראלי ולערביי ישראל בפרט.
מר"ץ היא מפלגה אשר תוכה כברה. היא מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית, אבל היא לא תמשוך המונים. משום כך , מתוך המפלגות החילוניות אשר יעמדו במוקד הבחירות, אני מתייחס לשלוש מפלגות. "ליכוד ביתנו" שהיא מפלגת ימין מובהקת עם אג'נדה לאומנית בחוץ, מדיניות חוץ וביטחון אגרסיביים ומדיניות פנים גדושה אינדוקטרינציה בכול הקשור לחינוך, וניסיון לצמצום ההשפעה של המערכת השיפוטית. מפלגת המרכז, והיא כמוצהר על ידי היו"ר, היא "מפלגת העבודה". יש להניח כי במדיניות פנים תפעל לחינוך ליברלי ולאי פגיעה במערכת השיפוטית, אבל בחוץ אף עשויה להצטרף לממשלת ימין. הצהרתה של שלי יחימוביץ' שהמערכה שלה היא נגד נתניהו, היא הצהרה פוליטית, כמו כול ההצהרות של פוליטיקאים אשר למחרת הבחירות לא מתממשות.
לפיכך, התנועה הליברלית אשר מוכנה להתפשר בכול הקשור להקמת מדינה פלשתינאית ובכך להמעיט מעול ההוצאות הביטחוניות אשר יופנו לענייני חברה, חינוך,רווחה ועוד- היא "התנועה". זה מה שהפך אותה בתור שכזאת עם כניסתו של עמיר פרץ אליה. פרץ שגדל ופעל בפריפריה הדפוקה שרואה ב"פחד" חלופה לצד חברתי, והגיע לראשות עיר,לראשות הסתדרות העובדים ולראשות משרד הביטחון- הוא איש העם,ללא פראזיולוגיה. עמיר פרץ הוא פייטר ולבני זקוקה לפייטרים. הוא בחר בשלום כדרך אולטימטיבית, ולבני שעומדת מול מציאות משתנה בחרה גם היא בדרך זאת. השניים ראויים, גם ראויים לתת להם את ההזדמנות להוליך את המדינה ואת החברה לדרך אחרת.. ההיסטוריה היא סימביוזה של מנהיגים ונסיבות.
https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
